יומנה של מפוטרת: סודות תורת ה"יש"

יש אנשים שתמיד מהלכים בתחושת יש, ויש כאלה שגם כאשר יש להם – אין להם. מלומדים ודאי יגידו שתחושת האין נובעת מסיבות רבות - שלפעמים מקורה בחינוך מוקדם כאשר אנו גדלים תחת מסר החוסר או תחת אשליית החוסר, שהרבה מאיתנו גדלו בצל טראומה הורית של חוסר, שגם אם הייתה זמנית, הטביעה את חותמה על המשך החיים: אגירת מזון גם כשאין צורך, חרדה שמא נישאר בלי, רכישה וקנייה אובססיביים הבאים למלא חור נפשי גדול של תחושת האין חסרת התחתית, ולפעמים דווקא התרחקות מכל דבר שאפשר לבסוף לאבד.

כשנגזל מאיתנו מקור פרנסה, מתגנבת תחושת האין בחשאי וממלאת כל ריק. אין כמו תחושת ארעיות כדי לעורר את תחושת הלחץ של העוני האמיתי או המדומה. "אין לי כסף", אנחנו משננים את המנטרה כשאנחנו מאמינים לכל מילה. כשזה נאמר מפיהם של עסוקים, מתקבלות המילים בהבנה ובניד ראש של צער. למרות זאת, האם אין "האין" יחסי תמיד? יש שאין להם ויש ש"אין" להם. האם תחושת האין מקורה בגזילה של רמת החיים לה הורגלנו? האם באמת בדקנו אם אנחנו פתאום עניים או פשוט יש לנו, אבל קצת פחות? ומה פחות? בעיקר כסף כנראה.

ומי אמר שכשאין כסף אז באמת אין? מה עם כל מה שיש לנו בחיים ואינו קשור דווקא למזומנים או שווי מזומן? מה מעניק לנו תחושה של עושר מלבד כסף? משפחה, ילדים, בריאות שזכינו לה, ואנחנו עצמנו על כל כישורינו ויכולותינו. מה מעשיר אותנו יותר מאשר אנחנו עצמנו? הרי אם אנחנו מסוגלים לקום בבוקר חדורי אמונה שנמצא פתרון, לא מוותרים לקושי ולחרדה, שנדע להשתמש בכל ידע, תכונה וכשרון שרכשנו או נולדנו איתו כדי לא רק לחזור להיכן שהיינו אלא אפילו ליותר מזה – הרי שאנחנו עשירים. מסכימים?

להחליף סלון

ידידה אחת מתגוררת בבית גדול ויפה. ברשות המשפחה שתי מכוניות חדשות יחסית, הם לא נמנעים מקניות של כיף או בילויים, והכסף מצוי באמתחתם גם כדי לפרנס, אם צריך, משפחה נוספת. "אין לנו כסף", חוזרת ומשוררת האישה השכם והערב ופניה נפולות. "כבר זמן מה שאנחנו רוצים להחליף את הסלון ולא מצליחים". ואני מאמינה שהיא מאמינה שאין להם כסף. ייתכן והיא מתעוררת בבוקר וליבה כבד עליה כשהיא רואה שוב ושוב את אותן ספות בחדר האורחים. היא מאמינה שהיא חסרת מזל ונמצאת במצוקה קשה וה"אין" הולך וגדל וממלא את חלל לבה.

"להחליף סלון?", שואלת בתמיהה ידידה אחרת,"הלוואי והיה לי בכלל סלון". ובאמת אין לה. אבל מה שיש לה הוא תחושה של "יש". תמיד יש לה גם כשאין. "גם כשאין לי, אני חיה בשפע", היא אומרת וחיוכה הרחב מסגיר שהיא דוברת אמת.


ואני לא סגורה עדיין על האין או על היש. יש רגעים של אין גדול, אבל לעומתם יש המון רגעים של יש ענק. אני לא יכולה להתלונן, זה בטוח. הקערה בסלון מחייכת אלי בשפע פירות העונה, ערימת הספרים ליד המיטה אף פעם לא חסרה, אנשים מחייכים אלי באהבה והערכה, הילדים שלי הם תמיד הילדים שלי, אני צולחת 50 בריכות מידי יום בלי תלונה (בלי עין הרע), וכשיש לי קצת יותר אני תמיד מחפשת מי זקוק לו יותר ממני, ומסתבר שיש גם כאלה. אז למה לפעמים כשאני רק מקיצה, הלב שלי עדיין מפרפר בין ה"אין" ל"יש"? אולי כי גדלתי להאמין שאם אין יותר – אז פשוט אין? שאם נגזל ממני משהו אז יש סיבה לפחד?

לפעמים אנחנו צריכים לשהות יותר ליד אנשי ה"יש". הם אלה שידעו להצביע – תסתכלו סביב ותראו כמה יש. ואז אנחנו מחייכים בשמחה ואומרים –באמת יש! גם כשנדמה שאין – אז בעצם יש. ואל תשכחו את זה מחר בבוקר!

האתר של נילי